בהיותה חברה ממשלתית, בז"ן כפופה לחוק החברות הממשלתיות. החוק מגדיר קיומו של שר בממשלה הממונה על החברה. במקרה של בז"ן השר הממונה הוא שר האנרגיה והתשתית (היום השר לתשתיות לאומיות). מינוי דירקטורים נתון בידי השר הממונה ביחד עם שר האוצר. עוד מגדיר החוק, בדומה להגדרות בחוק החברות, את חובת הדירקטורים לנאמנות לעסקי החברה. כמובן שחוק החברות הממשלתיות מגדיר תחומים נוספים באירגונה וניהולה של חברה ממשלתית. אני מזכיר את קיומו של השר הממונה, וכן את מינוי הדירקטורים והנאמנות לעסקי החברה, שכן בתחומים אלה נתקלתי בבעיות שבחלקן גם הובילו לעימותים. קיומן של חברות ממשלתיות מאפשר לשר הממונה מרחב הזדמנויות למינוי מקורבים, בעיקר מקורבים פוליטית, לדירקטוריונים של החברות עליהן הוא ממונה. בדירקטוריון של בז"ן מכהנים 16 דירקטורים, מתוכם ארבעה מתמנים על ידי החברה לישראל. אני שאפתי שלצידי ישרת דירקטוריון המורכב מאנשי מקצוע מתחום הכלכלה, ראיית חשבון, משפטים והנדסה. במהלך שירותי היו אליי פניות מצד אישים שונים שהביעו עניין להתמנות כדירקטורים ובקשוני להעביר המלצתי לשר. היו מקרים בודדים בלבד שהעברתי ההמלצה לשר כאשר היה מתפנה מושב בדירקטוריון, אולם באף מקרה לא נעניתי. בשש שנות כהונתי השרים הממונים על החברה היו: יובל נאמן; אמנון רובינשטיין; משה שחל; וגונן שגב. התוצאה הייתה שבתקופתי, לצד דירקטורים ראויים, והיו כאלה, שירתו בדירקטוריון גם דירקטורים בלתי ראויים. אציין כאן שמאז סוף שנות התשעים נקבעו נהלים חדשים לגבי מינוי דירקטורים בחברות ובתאגידים ממשלתיים, לרבות אישור המינוי על ידי וועדה ממלכתית בראשותו של שופט מחוזי בדימוס. נהלים אלה שיפרו את הרמה של הדירקטורים בחברות ובתאגידים ממשלתיים.

בדרך כלל ארבעת המינויים מטעם החברה לישראל היו ראויים. בשנים הראשונות לכהונתי בבז"ן סגן היו"ר של החברה לישראל היה צבי (צ'רה) צור (היו"ר של החברה לישראל היה שאול אייזנברג, בעל השליטה בחברה, שבמרבית זמנו נעדר מהארץ) והמנכ"ל של חברה זו היה אהרון זלר. זלר היה גם דירקטור מטעם החברה לישראל בבז"ן. בתקופה זו היה שיתוף פעולה והידברות פוריים ביני לבין ראשי החברה לישראל. אמנם האינטרסים של שתי החברות לא תמיד תאמו, צ'רה, בתבונתו, ידע לנתב את המהלכים כך שתמיד נמצא שביל הזהב. הוא גם האמין בהנהלה הפעילה של בז"ן. למרות שהופעלו עליו לחצים מצידו של שאול אייזנברג, בעל השליטה בחברה לישראל, הוא ידע איך להתמודד עם לחצים אלה מבלי שזה יפגע ביחסים עם בז"ן. היחסים עם החברה לישראל השתנו כאשר צ'רה, ובעקבותיו אהרון זלר, פרשו מהחברה. לכהונת סגן יו"ר הדירקטוריון של החברה לישראל במקום צ'רה מונה משה ארנס, מי שהיה שר החוץ ושר הביטחון. ארנס גם מונה לדירקטור בבז"ן מטעם החברה לישראל. לא אחת הבחנתי שהדירקטורים מטעם החברה לישראל מייצגים את האינטרסים של חברתם בעדיפות על אלה של בז"ן, החברה בה הם מכהנים כדירקטורים. היו מקרים שהם גם הצהירו זאת במהלך ישיבת מליאת הדירקטוריון או באחת או יותר מוועדת הדירקטוריון. גישה זו מצידם הובילה לא אחת לעימותים שהחריפו בעת שעסקתי בנושא הסדרת המעמד החוקי של החברה עם תום תקופת הזיכיון שתוקפו אמור היה לפוג בחודש אוקטובר 2003.

מעבר לניהול שוטף של עבודת הדירקטוריון וועדותיו, ראיתי את עיקר פעילותי באלה:

 1.       ריכוז מאמץ להתייעלותה של החברה לשם מיקסום רווחיה;

 2.       פיתוח מתקני החברה;

 3.       הפעלת ההסכם בין בז"ן לחברת המפעלים הפטרוכימיים במסגרת חברת "כרמל אולפינים";

 4.       מיזוג בין בז"ן לבין המיתקנים לייצור חומרים ארומטיים של "גדות פטרוכימיה";

 5.       הקטנת ההשפעות הסביבתיות בתחום של זיהום האוויר וזיהום נחל הקישון;

 6.       הסדרת המעמד החוקי של החברה ומקרקעיה עם תום תקופת הזיכיון בשנת 2003;

 7.      סיכול הכוונה לפצל בין שני בתי הזיקוק, בחיפה ובאשדוד, לשני תאגידים נפרדים.

התייעלות

הפעלת ההסכם בין בז"ן לחברת המפעלים הפטרוכימיים במסגרת חברת "כרמל אוליפינים"

מלכתחילה המבנה של התעשייה הפטרוכימית, הממוקמת במפרץ חיפה בסמוך לבית הזיקוק, היה אנכרוניסטי ומעוות, וטמן בחובו מוקשים רבים. ראשיתו של מבנה מעוות זה בהחלטות של שרי האוצר, ובעיקר השר פינחס ספיר, לעודד ולהעדיף השקעות של הסקטור הפרטי בתעשייה זו על פני השקעות של בז"ן, שהיא חברה ממשלתית. אחד העיוותים הבולטים שבאו כתוצאה ממדיניות זו היה ההפרדה בין מתקן האתילן, המייצר חומר שהוא בסיסי לתעשייה הפטרוכימית ושהיה בבעלות בז"ן, לבין מתקן הפוליאתילן שהיה בבעלות חברת המפעלים הפטרוכימיים (מפ"ב), שהיא חברה בשליטה של גורמים פרטיים (לבז"ן הייתה אחזקה בשיעור של 12.5 אחוזים במפ"ב). אזכיר כאן שהפוליאתילן המיוצר מהאתילן משמש כחומר גלם בייצור יריעות לחיפוי חממות בחקלאות, וכן לאריזות ולצינורות השקיה. ההפרדה בין שני המיתקנים הייתה מלכתחילה מלאכותית. נוצר כאן מצב של צרכן התלוי בספק יחיד, ואילו מרבית תפוקתו של הספק תלויה בצרכן יחיד. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה מחלוקת ויריבות על הכמויות והמחירים של האתילן הנמכר מבז"ן למפ"ב, מחלוקת שלא אחת הגיעה לצורך בהתערבות של משרדי ממשלה ולהתדיינות משפטית. יו"ר מועצת המנהלים של מפ"ב היה יואל אוסטרוביץ', תושב ברזיל, שייצג משקיעים מאמריקה הלטינית שהיו בעלי השליטה בחברה. הוא נהג להגיע ארצה פעמיים בשנה, נוהג כגביר בעיירה, ותמיד מיהר לפגוש שרים ומנהלי משרדים, פגישות שהוכנו מראש לפני בואו על ידי נציגו בארץ, יהודה גיל. בפגישות אלה נהג אוסטרוביץ' לשפוך קיטונות של רותחים על מנהלי בתי הזיקוק ובראשם צבי זמיר (מנכ"ל בז"ן ולאחר מכן יושב ראש החברה עד שנת 1990), העושקים את מפ"ב בכך שאינם מספקים אתילן בכמויות דרושות ובמחירים מופקעים. המיזוג בין מתקן האתילן לבין מתקן הפוליאתילן, לכשיופעל הלכה למעשה, היה אמור לבטל באחת את הצורך בקביעה שרירותית של מחירי העברה של אתילן בין שני המיתקנים. במקום מלחמת מחירים על הגדר בין שני המיתקנים, מסלקים את הגדר והופכים את שני המתקנים לישות משפטית אחת שייעודה מיקסום הרווחים מתפעול רציונאלי של שניהם.

ההסכם בין בז"ן למפ"ב, המושתת על בעלות בשיעורים שווים לשתי החברות בחברת "כרמל אולפינים", נחתם עוד בתקופת עבודתי במשרד האנרגיה והתשתית. ההסכם אמנם נחתם אבל הפעלתו השתהתה מאחר שלא ניתן היה להגיע להידברות עם יואל אוסטרוביץ', יו"ר מפ"ב. כשהצטרפתי לבז"ן סברתי שהגיע הזמן להנעת תהליך המיזוג. אולם, מאחר שחלפו שנים אחדות מאז נחתם ההסכם, סברתי גם שיהיה זה נבון שנלמד מניסיונם של אחרים על מיקומה של התעשייה הפטרוכימית בסביבה של בית זיקוק. אמנם חיוניות המיזוג בין מתקן האתילן למתקן הפוליאתילן לא הייתה מוטלת בספק, אוזני הייתה כרויה גם לדעות אחרות. לשם כך יצאתי עם חיים בן-צבי, סמנכ"ל לכספים בחברה, איש בעל יושרה, תבונה ותרבות, מצוי בעסקי החברה ומהנדס במקצועו, לסיבוב שיחות באירופה. מוקד הסיור שלנו היה בבית הזיקוק בווינה, המפעיל מתקן אתילן וכן מיתקני פוליאתילן ופוליפרופילן. הדיונים עם מנהלי המפעל חזקו אצלי ואצל חיים בן-צבי את חיוניות הפעלת חברת "כרמל אולפינים", וכך גם דיווחנו עם חוזרנו ארצה. זמן לא רב לאחר נסיעה זו לווינה, חיים חלה במחלה ממארת, לא הצליח להתגבר עליה ונפטר. מותו הסב לי צער רב, שכן הערכתי מאוד את האיש.

בסיועם של דירקטורים במפ"ב מטעם חברת "דלק", שהייתה בעלת מניות במפ"ב, ובעיקר בסיועו של אבינעם פינקלמן, מנכ"ל של חברת "דלק השקעות ונכסים", פעלנו בנחרצות ולבסוף גם הצלחנו להניע את תהליך המיזוג הארגוני בין מתקן האתילן, שהיה בבעלות בז"ן, לבין מתקן הפוליאתילן והמיתקנים האחרים של מפ"ב, במסגרת חברת "כרמל אולפינים". המנכ"ל של "כרמל אולפינים" היה אלברט פפושדו; היו"ר היה יואל אוסטרוביץ'; סגן היו"ר שייצג את אוסטרוביץ' בארץ היה יהודה גיל. אני מוניתי לתפקיד יו"ר הוועד הפועל של חברת "כרמל אולפינים", תפקיד השמור, על פי תקנון החברה, ליו"ר בז"ן.

לבד מיצירת זהות אינטרסים בין מתקני האתילן והפוליאתילן, ייעודה של "כרמל אולפינים" היה להיכנס מיד להשקעות על מנת לנצל את הזרמים הבלתי מנוצלים של מתקן האתילן, ובראשם זרם הפרופילן. מהפרופילן ניתן לייצר פוליפרופילן, המהווה חומר גלם מרכזי בתעשיית הפלסטיקה. הפוליפרופילן מיועד למגוון שימושים – תחליפי עץ ואלומיניום (רהיטי "כתר" מיוצרים מפוליפרופילן) ובתעשיית הרכב, וכן בקבוקים, אריזות וחיתולים. מיד עם תחילת פעולתה של "כרמל אולפינים" קוימו דיונים על פרויקט מתקן הפוליפרופילן, ובעקבותם התקבלו החלטות והוחל בביצוע ההשקעות במתקן, בהיקף של כ-200 מליון דולר. חשוב להדגיש כאן שהמקרה של הפיצול המלאכותי בין מתקן האתילן למתקן הפוליאתילן לא רק שגרם למאבקים בין בז"ן למפ"ב על מחירי ההעברה של האתילן, מאבקים שהנשכרים היחידים מהם יצאו עורכי הדין שייצגו את הצדדים, אלא שפיצול זה מנע השקעות בתעשייה במאות מיליוני דולרים. מלכתחילה הייתה זאת טעות להשתית את התעשייה הפטרוכימית על בעלויות נפרדות, טעות שפגעה ובלמה מימוש פוטנציאל ייצור ופיתוח, עם כל המשתמע מכך. כפי שנראה להלן, גם פיצול הבעלויות בין בז"ן, ספק חומרי הגלם, לבין המיתקנים לייצור חומרים ארומטיים, בבעלות "גדות" תעשיות פטרוכימיה, היווה גורם בולם בפיתוח התעשייה.

בניצוחו של אלברט פפושדו, מנכ"ל "כרמל אולפינים", ומהנדס הפרויקט גדעון אפלבאום, הוחל בהקמת מתקן הפוליפרופילן לתפוקה של 120,000 טונות בשנה.

התקנון של חברת מפ"ב היה מנוסח כך שליושב הראש של החברה היו סמכויות נרחבות במינוי דירקטורים, וקשה היה לאתר בדיוק בתוקף מה פועל יואל אוסטרוביץ' כיושב ראש של החברה. פעולה נמרצת וחכמה מצד דירקטורים מטעם "דלק השקעות ונכסים" במפ"ב, בראשותו של אבינעם פינקלמן, העלתה שיואל אוסטרוביץ' עצמו מכר את מניותיו בחברה ותפקודו כיו"ר בא מתוקף ייצוג משקיעים בדרום אמריקה. בירורים עם אותם משקיעים מוטט את מעמדו, והוא נאלץ לפרוש מתפקידו כיו"ר מפ"ב ו"כרמל אולפינים". במקום יואל אוסטרוביץ' מונה לתפקיד היו"ר של מפ"ב ו"כרמל אולפינים" אברהם אגמון, מנכ"ל חברת "דלק". אגמון לא גילה מעורבות מיוחדת בנעשה ב"כרמל אולפינים" והשאיר את הזירה לוועד הפועל של החברה, בראשותי. עקבתי מקרוב אחרי עבודות התכנון וההקמה של מתקן הפוליפרופילן. כל עוד נוכחתי שהעבודה מתקדמת כסדרה, על פי לוח הזמנים ותוך בקרה תקציבית, מיעטתי להתערב. מתקן הפוליפרופילן הופעל בשנת 1994.

בסמוך למועד הפעלת המתקן אברהם אגמון התפטר מתפקידו ותחתיו מונה לתפקיד יו"ר מפ"ב ויו"ר "כרמל אולפינים" צבי (צ'רה) צור. למורת רוחי, צ'רה החליט להדיח את אלברט פפושדו ולמנות תחתיו מנכ"ל שיש לו ניסיון בינלאומי רב במכירות, שכן מכאן ואילך, כך טען צ'רה, הייצור בחברה הוכפל ויותר ויש להבטיח שהכל יימכר ובמחירים מרביים. אני הייתי נגד מהלך זה של ההדחה, שכן סברתי שאלברט פפושדו מתפקד כהלכה, הן בניהול החברה, והן בניהול הייצור והמכירות. יש לזכור ששני המוצרים העיקריים של כרמל אולפינים, פוליאתילן ופוליפרופילן, הם מבחינת סחורות (commodities) שמחירם נקבע בשוק הסחורות העולמי. ליצרן זה או אחר, ובעיקר ליצרן קטן כמו "כרמל אולפינים", יש השפעה קטנה ביותר על מחירי השוק. באחת ההזדמנויות שאלברט יצא לסיור מכירות ביוון ובאיטליה הצטרפתי אליו ועמדתי מקרוב על קשריו המצוינים עם כמה מלקוחותיו הגדולים. הגם שחלקה של בז"ן בבעלות על "כרמל אולפינים" היה חמישים אחוזים ולכן לא ניתן לקבל החלטות שלא בהסכמתנו, בעצה עם מוסה בר-אילן, מנכ"ל בז"ן, החלטתי לא להיכנס לעימות עם צ'רה בעניין החלפתו של אלברט. וכך, לאחר ראיונות עם כמה מועמדים, מינינו לתפקיד המנכ"ל, באישור מועצת המנהלים, את מרק וילצקר, מועמד ראוי עם קבלות מתפקידיו הקודמים בניהול חברות תעשייתיות.

ל"גדות" תעשיות פטרוכימיות היו שתי חטיבות ייצור: החטיבה הפטרוכימית והחטיבה הביוכימית. הבעלות על החברה הייתה בידי "כלל שיווק וסחר" (35.5 אחוזים), "דלק השקעות" (35.5 אחוזים), וכן בידי בז"ן (26 אחוזים). 3 אחוזים מהחברה היו בידי אחד ממייסדיה. החטיבה הפטרוכימית של "גדות" תעשיות פטרוכימיות ("גדיב") נוסדה בשנת 1978 כמפעל לייצור חומרים ארומטיים שונים (בנזן, טולואן וקסילנים). מוצרים אלה ונגזרותיהם משמשים כחומרי גלם בתעשיות שונות, ובעיקר בתעשיות הכימיות, צבעים, דבקים, פלסטיק, ממיסים, ותוספים לבנזין. המיתקנים לייצור חומרים אלה, הממוקמים בצמוד לבית הזיקוק בחיפה, מקבלים את חומרי הזינה שלהם ממתקני הזיקוק, וכן ממתקן האתילן, שעד להקמת חברת "כרמל אולפינים", היה שייך לבית הזיקוק. עודפי חומרים ממתקני "גדיב" מוזרמים חזרה למתקני הזיקוק. כל בר דעת יבחין מיד שהפרדת מתקני "גדיב" ממתקני הזיקוק היא מלאכותית ופועלת בניגוד להיגיון כלכלי. במקום ליצור זהות אינטרסים לשם מיקסום התועלת הכלכלית של הספק והצרכן, הצדדים נאבקים על כמויות חומרי זינה המועברים מבז"ן למתקני "גדיב", וכמובן על מחיריהם. ל"גדיב" תלות מלאה בחומרי הזינה המועברים מבז"ן, בעוד שבבז"ן קיימים שימושים תועלתיים אחרים לחומרים אלה. שילוב מתקני "גדיב" בתוך מתקני בז"ן אמור לאפשר ניצול יעיל ורווחי של החומרים המוזנים ל"גדיב".

יוזמות לרכישת "גדיב" על ידי בז"ן נעשו עוד לפני זמני בחברה. יוזמות אלה נדחו על ידי משרד האוצר ורשות החברות הממשלתיות, בטיעון שרכישה זו נוגדת את מדיניות ההפרטה של חברות ממשלתיות, וכן בכך שהרכישה תעצים את כוחה המונופוליסטי של בז"ן. לא פחות. עמדתי הייתה שרכישת "גדיב" ושילוב מתקניה בבית הזיקוק בחיפה ישביח את שוויה של בז"ן, ולכן מהלך זה הוא כדאי לקראת הפרטתה של החברה. בינתיים, כך טענתי, ההפרדה המלאכותית בין המיתקנים יוצרת עיוות כלכלי והפסדים, גורמת לבזבוז בכח אדם, מונעת השקעות פיתוח ב"גדיב" ונחיתות מובנית מול המתחרים בשוק העולמי. את טיעוני חיזקתי בעובדות מבתי זיקוק בעולם, שם, ברוב המקרים, המיתקנים לייצור חומרים ארומטיים ונגזרותיהם הם חלק ממיתקני הזיקוק.

די להפתעתי, מדיונים שקיימתי עם אבינעם פינקלמן, מנכ"ל "דלק השקעות", אחד הבעלים של "גדיב", עלה שחברתו ערה לעיוות שבהפרדה והביע מוכנותו להיכנס למשא ומתן על מכירת "גדיב" לבז"ן. פינקלמן אמר לנו שהוא פועל גם על דעת "כלל סחר", בראשותו של אליהו בן-עמרם. במשותף שכרנו את שירותיה של חווה שכטר, כלכלנית שמתמחה ברכישה ובמיזוג חברות, ובמשותף הזמנו אצלה הכנת הערכת שווי של "גדיב", שתשמש אותנו כבסיס למשא ומתן על הרכישה. חווה שכטר השלימה את מלאכתה בזמן קצר יחסית. כפי שקורה במקרים אלה, הרוכשים הפוטנציאלים טענו שחווה העריכה את "גדיב" בהערכת יתר; המוכרים טענו שההערכה היא בחסר. אני סברתי שחווה עשתה עבודה טובה והערכת השווי שהציגה לנו התקבלה על דעתי. כך גם הצגתי זאת לדירקטוריון בז"ן, וזה נתן אישור עקרוני לעסקה. היו עוד כמה משברים במהלך המשא ומתן עם "דלק השקעות" ו"כלל סחר", אבל לבסוף הגענו לסיכום חיובי. סיכום חיובי, בהגדרה, הוא סיכום בו שני הצדדים למשא ומתן יוצאים ממנו בלתי מרוצים במידה שווה.

שמירה על איכות הסביבה

אחד הנושאים להם ייחסתי חשיבות מרבית היה הקטנת ההשפעות הסביבתיות של פיתוח ותפעול משק האנרגיה. חברה בריאה, תרבותית ואיכותית, מטפחת ושומרת על סביבה בה היא חיה. חברה המשחיתה את הסביבה היא חברה מפגרת ועוינת לעצמה. ניקיון הסביבה ואיכותה מהווים גם את חלון הראווה של החברה הישראלית. לצערי חלון ראווה זה מצביע על חברה המזהמת ומשחיתה את סביבתה. מיד עם היציאה מהבית אתה נתקל בסביבה מזוהמת, רועשת ועוינת. ועם לא די בכך, בתי המגורים אינם מתוחזקים וחזותם אף היא עוינת. ביציאה אל מחוץ לעיר נתקלים בתופעה דומה. אשפה זרוקה בצידי הדרכים וצמחייה מוזנחת. ההתייחסות לסביבה בה אנו חיים היא בעדיפות נמוכה, נמוכה מאוד. וכך ניתן להקיש, לפחות לפי אמות המידה שלי, שאיכותה של הסביבה בה אנו חיים משקפת את החברה כולה ותרבותה.

במסגרת תפקידי, הן במשרד האנרגיה והתשתית והן בבתי הזיקוק, ראיתי לעצמי חובה לפעול להקטנת ההשפעות הסביבתיות בתחום איכות האוויר ומניעת זיהום נחלים ומי תהום. אמנם שמירה על איכות הסביבה עשויה להיות נוגדת פיתוח, שכן כל פיתוח מצריך שימוש מוגבר באנרגיה וחומרי בעירה מזהמים, אני גרסתי שאפשר למצוא את שביל הזהב, דהיינו, להמשיך ולפתח את המשק ובד בבד להישאר בתחום תקנים סביבתיים מגבילים. עצם קביעתם של התקנים הסביבתיים, עגינתם בחקיקה ואכיפתם, מצביע על הרמה התרבותית של החברה בה אנו חיים. היעדר תקנים והיעדר אכיפה מצביעים על חברה מפגרת מבחינה תרבותית. באולם קונצרטים כלשהו יכולה תזמורת להשמיע קונצרט בביצוע מעולה. לכאורה תרבות במיטבה. אם הסביבה של אולם הקונצרטים מזוהמת וחדרי השירותים מצחינים, מבחינתי, זו התגלמות של תת-תרבות. כך גם לגבי פרויקטי פיתוח מכל סוג: תעשייתי, אורבאני, תחבורתי ואחר: פיתוח שמשחית את הסביבה מוטב שלא יתקיים.

גורמים מוסמכים קבעו תקנים לגבי פליטות מותרות ממתקני אנרגיה ורמות מרביות למזהמים שונים הנפלטים כתוצאה משריפת חומרי בעירה, וכן תכולת מזהמים מותרת בחומרים אלה. חומרי הבעירה הבעייתיים הם: (1) מזוט שהוא חומר שאירתי לאחר שהנפט הגולמי זוקק למרכיביו השונים. במזוט משתמשים בתחנות כוח לייצור חשמל ובתעשייה, לרבות בתעשיית הזיקוק והפטרוכימיה; (2) פחם, המשמש לייצור חשמל בתחנות כוח, ומקצתו גם בתעשייה; (3) סולר, המשמש בתחבורה, בתעשייה, ובשימוש ביתי לצורכי חימום מים והסקה; ו-(4) בנזין, המשמש להנעת מכוניות. שימוש בכל אחד מחומרי בעירה אלה גורע מאיכות הסביבה. עם זאת, קיים מגוון רחב של אמצעים ששימוש נבון בהם יכול להקטין את ההשפעות הסביבתיות, כך שאלה יהיו במסגרת התקן. התעשייה יכולה להשתמש בחומר בעירה נקי יותר; במכוניות המונעות במנועי בנזין מתקינים ממירים קטליטיים למניעת פליטת חלקיקים פחמימניים שרופים חלקית, פחמן חד-חמצני, ותחמוצות גופרית; הסולר והבנזין למכוניות יכולים להיות בתכולה נמוכה יותר של גופרית; ניתן לייצר או לייבא מזוט, המשמש לייצור חשמל בתחנות כוח, שהוא דל בתכולת הגופרית ואספלטנים, אלה המייצרים חלקיקים הנפלטים מהארובה; ניתן להמיר את המזוט בגז טבעי מקומי (שכמותו מוגבלת) או מיובא. רשימת האמצעים להפחתת ההשפעות הסביבתיות משימוש בחומרי בעירה היא ארוכה. התקנים המחייבים מצביעים על היעדים של איכות הסביבה, שהם יעדי מינימום אליהם יש לחתור ואף לשפר עליהם. על מפתחי המשק חלה החובה, הן המוסרית והן החוקית, להתאים עצמם לתקנים אלה. הטכנולוגיות לייצור חומרי בעירה נקיים וידידותיים לסביבה קיימות.

בתחום של זיהום נחלים וזיהום מי-תהום לא הייתי מוכן להתפשר. בעוד שהסרת מפגע המוביל לזיהום אוויר מחזיר את המצב לקדמותו, כמעט ללא עקבות, בזיהום נחלים ומי-תהום אין הדבר כך. במידה רבה, גם זיהום הים הוא הפיך; סילוק הגורם המזהם יאפשר החזרת המצב לקדמותו. מי-תהום שזוהמו כמעט שאינם ניתנים לשיקום, ולכן יש להיאבק במזהמים ללא פשרות. מכל דלק תת-קרקעי ממנו דולף דלק אל מי התהום יכול בנקל להוביל לזיהום חלקים של אקוויפר ולשיתוק קידוחי מים מפיקים. מפעלי תעשייה רבים ברחבי הארץ הובילו את השפכים והפסולת מתהליכיהם, לעיתים שפכים ופסולת רעילים, לבריכות אידוי בסמוך למפעל. משם הדרך אל מי התהום קצרה.

זיהום והשחתה של נחלים ונהרות מהווים מכה אנושה למשאבי הטבע. כמעט ולא קיים נחל בארץ שלא זוהם על ידי שפכים ועל ידי פסולת תעשייתית. נחל שזוהם קשה להחזיר לקדמותו, שכן, עם הזמן, הולכת ונוצרת שכבה של בוצה בערוץ הנחל, אותה ניתן לסלק רק על ידי הפעלת אמצעים יקרים. "נחל קדומים נחל קישון" נאמר בשירת דבורה (שופטים ה', כ"א). לא רק שהזרימה בקישון התמעטה בגלל פעולות של שאיבה ממקורותיו של הנחל, גם המפעלים בסביבתו של הנחל, לרבות בתי הזיקוק, ניתבו אליו במשך שנים רבות את שפכיהם, וכך הרסו את אחד ממשאבי הטבע היותר יקרים באזור. על כך אין מחילה. בכל פעם שהייתי חולף על פני הנחל בדרכי לבתי הזיקוק השוכנים על גדת הקישון, וחש את הריחות והצחנה הנודפים מהנחל, היה לבי נחמץ. אין ולא הייתה כל הצדקה להשחתה של הנחל.

בתקופת שירותי בבז"ן פעלתי להפסקה מוחלטת של הזרמת שפכים לנחל קישון, וגם שיתפתי פעולה עם רשות נחל הקישון, רשות שהוקמה על פי חוק, בכל הפעולות שזו יזמה לניקוי ערוץ הנחל. לשם כך נדרשו השקעות במיתקנים לטיפול מתקדם בשפכים, שינויים בתהליכי הייצור, וסילוק בוצות לאתרים מורשים. גם בבית הזיקוק באשדוד בוצעו פעולות להקטנת זיהום מי התהום ונקדחו קידוחי ניטור לצורך מעקב. הפסקת הזרמת שפכים לנחל הקישון שמקורם בבית הזיקוק לא פתרה את הבעיה, שכן באזור התעשייה במפרץ חיפה קיימים מפעלים נוספים המזרימים שפכיהם לנחל. רשות נחל הקישון נאבקת וגם מגישה תביעות משפטיות נגד מפעלים אלה, אולם, כך נראה, ידה קצרה מלהושיע.

במהלך השנים בהן עבדתי במשרד האנרגיה והתשתית שיתפתי פעולה עם המשרד לאיכות הסביבה, כאשר משרד זה פעל לאמץ תקנים בינלאומיים ואכיפתם על חברת החשמל ובתי הזיקוק, שתי חברות ממשלתיות עתירות אנרגיה והשפעות סביבתיות, שהיו כפופות להוראות המשרד. האישורים התקציביים להשקעות בתחום של הקטנת ההשפעות הסביבתיות נתקלו לא אחת בהתנגדות מצידם של חברי דירקטוריון, שכן לא ניתן היה להצדיקן כלכלית. ואם הצדקה כלכלית אינה קיימת, תמיד תימצאנה סיבות מדוע לדחות השקעות לא מניבות ולהעדיף עליהן השקעות היוצרות תשואה הולמת על ההון המושקע. עם זאת, בתקופת שירותי בבתי הזיקוק פעלתי לביצוע פרויקטים שונים, בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, שכל ייעודם היה להקטין את ההשפעות הסביבתיות מהפעלת מתקני הזיקוק בחיפה ובאשדוד. בשל עמדותיי הנחרצות בנושא זה היו חברים בדירקטוריון שכינו אותי "ירוק", כינוי שלמען האמת די התפארתי בו. בסופו של תהליך הדירקטוריון שיתף פעולה עם המגמות ה"ירוקות" ומרבית הפרויקטים שיועדו להקטנת ההשפעות הסביבתיות אושרו לביצוע.

במסיבת שנערכה לרגל פרישתי מכהונת יושב ראש מועצת המנהלים של בתי הזיקוק, בחודש יוני 1996, הוגש לי שרטוט ממוסגר המראה ירידה של 90 אחוזים בריכוזים באוויר של דו-תחמוצת הגופרית (ממוצעים שנתיים) באחת מתחנות הניטור בחיפה, בשנים 1985 עד 1995. השרטוט הוכן והוגש לי על ידי פרופסור נועם גבריאלי בשם איגוד ערים לאיכות הסביבה בחיפה. שי זה, שהיה כעין תעודת הוקרה על פועלי, שימח אותי ביותר, שכן בו ראיתי הישג חשוב למאמציי להביא להקטנה באחד המרכיבים היותר מטרידים של איכות האוויר באזור חיפה. בית הזיקוק ותחנת הכוח של חברת החשמל בחיפה הם התורמים העיקריים לפליטות של גז דו-תחמוצת הגופרית שמקורו בתכולת הגופרית במזוט שנשרף בשני מפעלים אלה.

בפער של כמה עשרות שנים, חברת בז"ן היא יורשתה של חברת הנפט האנגלו-איראנית. בחודש אוקטובר 1933 הוענק לחברה האנגלו-איראנית זיכיון מאת הנציב העליון לארץ-ישראל. על פי הוראות הזיכיון הותר לחברה להקים ולתפעל בתי זיקוק בשטחים שסומנו לשם כך במפרץ חיפה. משך הזיכיון היה ל-70 שנה, כלומר עד חודש אוקטובר 2003. על פי הוראות הזיכיון לחברה מוענקות זכויות מיוחדות ובהם אי כפיפות לרשות מקומית כלשהי (אקסטריטוריאליות) ומכאן גם פטור מכפיפות לחוקי התכנון והבנייה ומתשלום מיסים ואגרות לרשות מקומית. כתב הזיכיון כולל הוראה רוויה פרשנויות ומחלוקות, האומרת:

"בתום תקופת הזיכיון כל הנכסים הקבועים של החברה וכל המחוברים בארץ-ישראל, אשר הינם חלק מהמפעל, יעברו לבעלותו של הנציב העליון ללא תשלום. הנציב העליון ישקול באהדה הארכה או חידוש הזיכיון בתנאים שיסוכמו." הוראה זו קיבלה את הכינוי "סעיף ההשבה".

כבר בראשית הקדנציה שלי בבז"ן נדרשתי לסוגיה של גורל המקרקעין והמחוברים (הכוונה כאן היא לכל המיתקנים והמבנים שהוקמו על המקרקעין) עם תום תקופת הזיכיון. אמנם נותרו אז עוד כעשר שנים, אבל אי הוודאות באשר לגורל המקרקעין והמחוברים הוביל בהכרח לבלימת השקעות. דירקטורים, ובצדק, טענו שאין לאשר כל השקעה במיתקנים שאינה מחזירה עצמה לפני תום תקופת הזיכיון. מאידך, הן לדירקטורים והן להנהלה של החברה היה ברור וידוע שבלימת השקעות יוצרת מצב של נסיגה, וסופה שלא תוכל לשרוד. באותה עת עמדו על הפרק השקעות במיתקנים שדחייתם איימה על היכולת של בז"ן לספק את הביקושים לבנזין ולסולר איכותיים, הנדרשים על פי תקנים תקפים. משמעות הדבר היא שבז"ן תאבד את שוק הבית שלה, כלומר תעמוד בפני מצב שהבנזין והסולר האיכותיים ייובאו, ואילו אלה הנחותים באיכותם נאלץ לייצא בהפסד מובהק. זאת ועוד. טענתי הייתה שהיעדר הסדר אשר יבטיח את מעמד מקרקעי החברה ומחובריהם מעכב את ביצוע התוכנית להפרטת החברה, שכן אף גורם לא יאות להיכנס להשקעות בחברה אשר גורל נכסיה לוט בערפל החל משנת 2003.

בשנת 1991 פניתי לראשונה לשר האנרגיה והתשתית ולשר האוצר בבקשה שימנו צוות משותף לשני המשרדים שייכנס לדיונים ולמשא ומתן עם בז"ן על גורל המקרקעין ומחובריהם עם תום תקופת הזיכיון, וההסדר החוקי על פיו תפעל החברה לאחריו. באותן שנים שרים באו והלכו ומינוי הצוות של הממשלה בושש לבוא. היה זה רק בראשית שנת 1994 שהממשלה מינתה צוות מטעמה, אשר בראשו עמד אהרון פוגל, מנכ"ל משרד האוצר. אני עמדתי בראש הצוות של בז"ן. גישתי הייתה, וזו תאמה את עמדת משרד האוצר, שאת סוגיית הזיכיון יש להסדיר בין הממשלה, אשר באה בנעלי הנציב העליון לארץ-ישראל כריבון ולא כבעלת מניות, לבין בז"ן, כיורשתה של החברה לה הוענק הזיכיון המקורי בשנת 1933. לחברה לישראל, לה בעלות של 26 אחוזים, עם כל הכבוד, אין מעמד במשא ומתן זה, למעט ייצוגה במועצת המנהלים של בז"ן. ואכן, החברה לישראל לא שותפה במשא ומתן. כפי שנראה להלן, עובדה זו הייתה כצנינים בעיני החברה לישראל.

במהלך המו"מ הושקע מאמץ ניהולי רב וחייב העסקת שמאים ויועצים הנדסיים ומשפטיים. המו"מ סוכם במסמך המפרט את פרטי ההסדר, וזה נחתם על ידי אהרון פוגל (שבינתיים פרש מהממשלה, אך נתבקש על ידי השר להמשיך ולהוביל את הנושא מטעם משרד האוצר) ועל ידי ביום 7.12.1995. החברה לישראל, אם לומר זאת על דרך ההמעטה, לא אהבה את ההסדר שסוכם, ונציגיה בדירקטוריון בז"ן גם תקפו אותי בכל דרך אפשרית במכתבים ובמהלך ישיבות דירקטוריון רבות שדנו בנושא הזיכיון. עם זאת, בחוגי משרדי האוצר והאנרגיה ובבז"ן ראו בו הסדר הוגן מול כל הנוגעים בדבר, תוך נאמנות להוראות חוק הזיכיון.

אזכיר כאן שלצורך הכנת ההסדר אשר יחליף את הזיכיון נזקקנו לעותק מקורי של מסמך הזיכיון, שכאמור הוענק לחברה בשנת 1933. חיפוש בכל אתר אפשרי במשרדי בז"ן העלה חרס. כאמצעי אחרון פניתי להנהלת חברת British Petroleum בלונדון, שהיא גילגולה העכשווי של חברת הנפט האנגלו-איראנית, שמא בארכיונה יימצא עותק מקורי של מסמך הזיכיון. ואכן זה נמצא. מהנהלת החברה בקשו לדעת לאיזו מטרה אנו מבקשים את העותק המקורי ומשזה הוסבר להם קיבלנו מהם צילום של המסמך המקורי, מאושר על ידי נוטריון.

ההצעה לפצל בין שני המפעלים של בז"ן

רקע היסטורי: בראשית שנות ה-70 (של המאה ה-20) החליטה הממשלה להגדיל את כושר הזיקוק המקומי על ידי בניית מתקן זיקוק נוסף על אלו שהיו קיימים באותה עת. אך טבעי הדבר שמתקן הזיקוק הנוסף יוקם בחצר בית הזיקוק בחיפה. אולם, בלחצה של הממשלה, שרצתה ליצור מקומות תעסוקה נוספים בדרום הארץ, הוחלט שהרחבת כושר הזיקוק תתבצע במפעל נפרד שמיקומו באשדוד. לכאורה, מאז הקמתו של בית הזיקוק באשדוד, קיימים שני מפעלי זיקוק. בפועל אין הדבר כך. בד בבד עם הקמת בית הזיקוק באשדוד הונחה צנרת מקשרת בין שני המפעלים, בחיפה ובאשדוד, וזאת על מנת לנצל באורח מרבי את היתרון לגודל ולהשלמת תהליכים. יש וזיקוק ראשוני נעשה בחיפה, השלמתו ואשפרתו באשדוד, או להיפך. אגף המבצעים של בז"ן, המופקד על תכנון הייצור, משלב רכישת הנפט הגולמי ועד לאספקת מוצרים מוגמרים לשוק המקומי ולייצוא, הוא משותף לשני המפעלים. וכך גם הפעלתם, על פי התכנית של אגף המבצעים, נעשית במשולב.

בשנת 1992, על פי החלטת שר האוצר, בתוקף סמכויותיו בחוק החברות הממשלתיות, הותקנה תקנה המחייבת קיום רוטציה של רואי חשבון בחברות ממשלתיות אחת לחמש שנים. מינוי רואי החשבון ניטל מהחברות עצמן והופקד בידי וועדה בראשותו של שופט בדימוס.  החלטה זו נגעה גם למשרד רואי החשבון ששירת את בתי הזיקוק שנים רבות. הייתי מודע לקשיים המתעוררים כאשר חברה גדולה מחליפה את משרד רואי החשבון המבקר אותה. עם זאת, אני סברתי שתקנה זו מוצדקת. במקרים לא מעטים משרדי רואי החשבון, ובעיקר הגדולים שבהם, ראו בחברה הממשלתית, ובעיקר הגדולות שבהן, אותן בקרו, כנכס בו התנחלו ואין בלתם. תפקידו של משרד רואי החשבון הוא לבקר את החברה. תקופה ממושכת של עבודה משותפת עם הנהלת החברה עלולה ליצור סימביוזה ותלות הדדית בין הגוף המבקר לבין הגוף המבוקר. משרד רואי החשבון הוא השלוח של בעלי המניות, במקרה זה הממשלה, אל תוך ספרי החברה, וזו גם הסיבה שאת משרד רואה החשבון תמיד ממנה הדירקטוריון, באישור האסיפה הכללית של בעלי המניות ולא הנהלת החברה עצמה. זאת ועוד, ההתנחלות של המשרדים הגדולים בחברות הממשלתיות הגדולות חסם את הדרך בפני משרדים בינוניים מלהיכנס אל תוך ה"מועדון" שנתפס כאקסקלוסיבי.

לקראת הפעלתה של הוועדה למינוי רואי חשבון וקביעת שכרם בחברות ממשלתיות, בראשית 1993, התקשר אתי יוסי ניצני, שהיה מנהל רשות החברות הממשלתיות, וביקש הסכמתי למינויי כחבר בוועדה. הסכמתי. המינוי שקיבלתי היה בחתימת שר האוצר. יושב ראש הוועדה היה השופט המחוזי בדימוס ישראל גלעדי, אותו הכרתי לראשונה במסגרת הוועדה. ישראל גלעדי הוא גיסו של חברי לספסל הלימודים ולהכשרת 'דפנה', ישראל שוורצמן, שנפל בקרב בעמק הירדן. חברים נוספים בוועדה היו נציגים מארגון לשכת המסחר, לשכת העצמאים, משרד האוצר ורשות החברות הממשלתיות. השופט גלעדי, אתו בהמשך נקשרו יחסים ידידותיים, כינס את הוועדה כמעט מדי שבוע, כאשר על שולחן הוועדה הונחו ההמלצות של רשות החברות הממשלתיות להחלפת משרדי רואי החשבון. כצפוי, הקושי העיקרי היה עם החברות הממשלתיות הגדולות, כגון חברת החשמל, "מקורות", כימיקלים לישראל, ואחרות. מטעם המשרדים הנוגעים בדבר, וכן מטעם החברות עצמן, הופעלו עלינו לחצים שנרפה מהתוכנית להחליף את משרד רואי החשבון. הנהלת חברת החשמל הציגה נתונים המראים כביכול שאין כל אפשרות להחליף את משרד רואי החשבון. חברה ממשלתית גדולה שלא עוררה בעיות, איך לא, הייתה בז"ן, והיא הייתה הראשונה שפעלה על פי הנחיות הוועדה והחליפה את משרד רואי החשבון שביקר אותה שנים רבות. במהלך דיוני הוועדה וההחלטות שקיבלה אני לחצתי בכיוון של מתן הזדמנויות למשרדים שלא היו חברים ב"מועדון", ובכמה מקרים גם הצלחתי. כך גם ניתנה הזדמנות למשרדים קטנים וצעירים להשתלב במגזר הממשלתי על ידי מינוים כרואי חשבון בחברות ממשלתיות קטנות.

מאבק לא פחות עיקש היה משנדרשנו וקבענו את שכרם של רואי החשבון בביקורת שהם עורכים בחברות הממשלתיות.

באחת ההזדמנויות הזכרתי ליושב ראש הוועדה, השופט ישראל גלעדי, שאני בוגר גימנסיה "הרצלייה" ושלחמתי בשורות הפלמ"ח. הזכרתי גם שבכיתה ח' למדנו תלמוד והמורה היה יוסף בורג. עיניו של גלעדי נדלקו:

"האם במקרה למדת עם המנוח ישראל שוורצמן?" שאל.

"אכן כך", עניתי, "ישראל, כינויו היה "שורצי", למד אתי באותה כיתה, היה חבר הכשרת "דפנה", ונפל בקרב בעמק הירדן, קרב בו נטלתי חלק".

לא היה גבול להתרגשותו של גלעדי, עד כדי דמעות: "ישראל הוא גיסי, אח אשתי חנה. זכרתי את סיפוריו על לימודי התלמוד ועל המורה בורג. מזה שנים רבות אנו מחפשים קשר כלשהו לחבריו של ישראל."

גלעדי התקשר מיד עם חנה אשתו, הבוגרת משורצי בשנים אחדות, וסיפר על השיחה אתי. יכולתי לשמוע את ההתרגשות שאחזה בחנה מעברו השני של הטלפון. הסתבר לי מאוחר יותר שגם בין חברי הכשרת "דפנה" ששומרים כל השנים על קשר עם משפחות הנופלים, עם משפחתו של ישראל שוורצמן, משום מה, לא קויים כל קשר. אביו, שהיה עורך דין ולאחר מכן התמנה לשופט, החליף את שם משפחתו לאחר נפילת בנו משוורצמן לאבישר (אבי ישראל). ישראל נפגע מאש שנורתה מכיוון משטרת צמח אל כוח רתק שחיפה על ההתקפה על המשטרה. חברי מנחם איצקוביץ' שכב על ידו באותו קרב, והוא גם פינה אותו לאחור לאחר שנפגע.

בעקבות התוודעות זו עם משפחתו של המנוח ישראל שוורצמן יצאתי עם מנחם לסיור מחודש בעמק הירדן ושיחזרנו, בעזרת חבר קיבוץ דגניה ב' לשעבר החוקר את הקרב על עמק הירדן נגד הצבא הסורי, את השתלשלות האירועים בליל ה-19 במאי 1948. איתרנו את הנקודה, בפאתיה המערביים של חורבות העיירה צמח, בה נפגע ישראל שוורצמן. ישראל נקבר בבית הקברות

בכנרת. אימו, שנפטרה שנים רבות לאחר נפילתו, קבורה לידו. לאחר הסיור בעמק הירדן הבאתי למפגש של ישראל גלעדי וחנה עם מנחם, האחרון שראה את שורצי בחיים. בהזדמנות אחרת היסעתי את ישראל וחנה גלעדי לביקור בחורשה ובאנדרטה שהכשרת דפנה הקימה ביער רבין, על רכסי ההרים מעל שער הגיא, לזכר הנופלים מתוכה. ישראל וחנה גלעדי גם השתתפו בחנוכת אתר הכשרת "דפנה" ויד לנופלים שהקמנו בשנת 2001 בקיבוץ יראון.