נתן ארד
בראשית שנת 1960 נעניתי להצעת הנהלת "מקורות" ליטול על עצמי את ניהול מחלקת האחזקה המרכזית של החברה. מחלקת האחזקה עסקה במגוון של נושאים להם זיקה לכלל מתקני החברה, וכן בייעוץ והכוונה של יחידות השדה. המחלקת פעלה במסגרת אגף המים של החברה שמנהלו היה ברוך צפריר. מאוחר יותר מונה לתפקיד זה עמנואל זבלודובסקי.
מתוך מגוון הנושאים בהם עסקה מחלקת האחזקה בחרתי לפרט שניים: האחד היה ההתמודדות עם בלאי מואץ של צינורות הבטון במפעל ירקון-נגב המזרחי ובקווי בטון אחרים, והשני היה הטמעת הטכנולוגיה של ציפוי פנים של צינורות פלדה בחברה.
קו ירקון-נגב הינו מובל מים ראשי המהווה את חלקו הדרומי של מפעל המים הארצי וקדם לו בעשור שנים. ראשיתו של הקו במעיינות ראש-העין וקצהו בנגב הצפוני, באורך של כ-110 קילומטרים. הקו בקוטר של 66 אינטשים (כ-1.7 מטר) בנוי מקטעי צינור באורך של כחמישה מטרים כל אחד, עשוי משלד בטון מזוין, עליו נכרך במתיחה תיל פלדה בקוטר של שישה מילימטרים, בשכבה אחת או שתיים. שכבה אחת ללחץ מים מתון; שתי שכבות ללחץ גבוה. מעל לשכבה החיצונית מותז טיט-צמנט בעובי של כמה סנטימטרים בכדי להגן על תילי הפלדה מפעולה קורוסיבית של הקרקע. הצינורות יוצרו במפעל "יובל-גד" באשקלון, שהוקם במיוחד למטרה זו. הטכנולוגיה (צינור מטיפוס SP5) והידע לייצורו נרכשו מחברה אמריקאית בשם Lock-Joint. קו הירקון הונח בקרקע בשנים 1952 עד 1956. הטכנולוגיה לפיה יוצרו קטעי הצינור הייתה אמורה לבודדו מהשפעות חיצוניות, לרבות איכול (קורוזיה) ולהבטיח עמידות לאורך ימים, חמישים ויותר שנים, כך נטען.
והנה בשנת 1960, זמן קצר לאחר שעברתי לנהל את מחלקת האחזקה, התפוצץ צינור באחד מקטעי הקו. קשה להגזים בהלם שפיצוץ זה גרם, פחות משמונה שנים לאחר שהונח. תקלה זו חייבה הדממה של אספקת המים למספר רב של צרכנים בדרום הארץ. צינור בטכנולוגיה זו אינו נסדק ומחלחל אלא ממש מתפוצץ. עובדי מפעל הירקון פעלו בחריצות רבה וללא הפסקה, סילקו את קטע הצינור הפגוע והחליפו אותו בחיבור-שדה שהוכן מראש בעיקר לצורך ביצוע יציאות מהקן ולאו דווקא לתיקון צינור שניזוק. זמן לא רב לאחר הפיצוץ הראשון ארע שני ולאחריו נוספים. השדרה הראשית של אספקת המים לדרום ולנגב עמדה על סף התמוטטות. מהר התברר שהצינור סובל מבלאי מואץ כתוצאה מאיכול (קורוזיה) של תילי הפלדה שעוטפים את שלד הבטון על מנת שיעמוד בלחצי המים. ברגע שהתיל נקרע כתוצאה מאיכול, כולו נפרם והצינור מתפוצץ. הסיבה העיקרית לאיכול המואץ הייתה נעוצה בעובייה הבלתי מספיק של שכבת הטיט-צמנט מעל לתילי הפלדה. בעוד שעל פי המפרטים זו הייתה אמורה להיות בעובי של כמה סנטימטרים, מצאנו מקומות שזו הייתה בעובי של מילימטרים ספורים בלבד. בכמה מקומות במעטפת הצינור מצאנו פגיעות פיזיות שאירעו בזמן הנחת הצינור בקרקע, מבלי שהמבצעים טרחו לתקן פגיעות אלו.
לאחר שנועצנו עם מומחה אמריקאי, התארגנו להתקנת מערכת של הגנה קטודית על הצינור לכל אורכו. הגנה קטודית מגינה על המתכת על ידי הפיכתה לקטודה (אלקטרודה שלילית) בעזרת זרמים חשמליים המוזרמים אליה דרך הקרקע מאנודה (אלקטרודה חיובית). להתמודדות עם תקלה זו הקמנו יחידה מיוחדת לתכנון מערכות הגנה קטודית שאוישה ברובה מעובדי תה"ל (תכנון המים לישראל), בראשותו של שאול עפר. תוך תקופה יחסית קצרה נעשו כל המדידות בכדי לאתר את קטעי הצינור שהונחו בקרקע יותר קורוסיבית, ולכן חייבו קדימה בהתקנת מתקני ההגנה. בקטעים אלה, במרחק מה מהצינור עצמו, הוטמנו שדות של אנודות והותקנו מיישרי זרם בכדי לייצר את המעגלים החשמליים להגנה על הצינור. צינור המוגן קטודית חייב להוות יחידה חשמלית רציפה. אולם, מאחר והאיטום בין מחברי הצינורות נעשה באמצעות אטמים מחומר פולימרי מיוחד שאינו מוליך חשמל, היה צורך לגלות את המחברים לכל אורכו של הקו, שמשמעותו חפירה וחשיפה של הצינור כל חמישה מטרים, ולגשר חשמלית בין כל קטעי הצינור, פרויקט לא פשוט לכשעצמו. בכמה מקומות לא נתאפשרה גישה לצינור, שכן על הצינור הוקמו מבנים ונסללו כבישים. בהדרגה הושלמה ההתקנה של הגנה קטודית לכל אורך קו הירקון, לא לפני שהתפוצצו עוד עשרות קטעי צינורות. במקביל לתקלות בקו ירקון-נגב אירעו פיצוצים בקווי צינורות בטון אחרים אשר יוצרו לפי אותה טכנולוגיה, בקוטרים קטנים יותר, וגם שם היה צורך לבצע גישור חשמלי ולהתקין מיישרי זרם להגנה קטודית. עם השנים הוחלפו קטעי צינורות שהוברר שנפגעו קשה עוד טרם הותקנה ההגנה הקטודית, ובהדרגה המצב התייצב. וכך אמנם ניצל קו ירקון-נגב וקווי צינורות אחרים. מהספרות המקצועית למדנו שמתקני ההגנה הקטודית שהותקנו בקו ירקון-נגב המזרחי היו בשעתו מהגדולים בעולם.
היה כאן כשל בכמה שלבים, החל מייצור הצינור במפעל "יובל-גד", דרך בקרת הייצור, ועד לפיקוח על הנחת הצינור בשדה. איש לא נתן על כך את הדין. היו שאמרו שזהו המחיר שאנו משלמים כשכר לימוד להטמעת טכנולוגיות מתקדמות. כמדינה שזה מקרוב יצאה לדרך בפיתוח מואץ, טבעי הדבר שתקרינה תקלות. לא יכולתי לסתור לגמרי טיעון זה; במקרה זה המחיר היה כבד מאוד. הלקח הופק ונלמד. צינורות הבטון ששימשו לקו ירקון-נגב המערבי שהונח במקביל לקודמו והושלם בשנת 1961, בקוטר של 70 אינטשים (1.8 מטרים), ואלו ששימשו את המוביל הארצי, בקוטר של 108 אינטשים (2.75 מטרים), יוצרו בטכנולוגיה (צינור מטיפוס SP12) ) שהיא מתקדמת יותר. בקרת הייצור, ההובלה מהמפעל וההנחה בשטח, נערכו ביתר הקפדה. ואכן, עמידותם של צינורות אלה במשך השנים הרבות שחלפו מאז הונחו בקרקע מוכיחה את עצמה.
בלאי מואץ על צינורות בטון
הפיתוח של משק המים חייב הנחת מאות קילומטרים של צינורות עשויים פלדה, בקוטרים של 8 אינטשים ועד 30 אינטשים. בשעתו, בקוטרים גדולים יותר הצינורות שהונחו היו לרוב עשויים בטון דרוך מראש על ידי ליפוף של תילי פלדה. בסוף שנות ה-60 (של המאה ה-20) הגיע האורך הכולל של צנרת הפלדה בקוטרים אלה בבעלות "מקורות" לאלפי קילומטרים. על הדופן החיצונית של הצינורות היו מגנים מפני איכול (קורוזיה) על ידי ליפוף של יריעות ביטומניות, וכהשלמה נהגו להגן קטודית על הצינור. מערכת הגנה זו על הצנרת הוכחה כיעילה כל עוד שמרו על שלימות היריעות בזמן ההנחה של הצינורות, השלמת החסר במחברים בין קטעי צינור בזוויות ובחיבורי אביזרים שונים, וכל עוד הקפידו על תחזוקה נאותה של מתקני ההגנה הקטודית. נותרה אם כן הבעיה של איכול בדופן הפנימית של הצינורות, תופעה שהמתכננים ומכיני המפרטים לא היו ערים לקיומה ולתוצאותיה ההרסניות. זו הלכה והחריפה עם הזמן וגרמה להתהוות חורים בדופן הצינור, אובדן מים ובלאי מואץ. האיכול בדופן הפנימי הוליך גם לבניית גבישים של תחמוצת ברזל ואבנית, עובדה שכמוה הקטנת הקוטר של הצינור ויכולתו להעביר ספיקות מים להן תוכנן.
בעיה זו התעוררה במלוא חריפותה בראשית שנות ה-60 (של המאה ה-20). אספנו חומר מחקרי והנדסי מחברות המתמחות ביישום טכנולוגיות שונות, בהן המתמחות בניקוי הדופן הפנימית של הצינור המונח בקרקע (in situ) וציפויו בשכבת טיט-צמנט המגנה עליו מפני איכול נוסף. יחד עם מנהל אגף הפיתוח של החברה, שלום זלינגר (זלי), סיירנו בכמה אתרים באנגליה בהם העבודה על ציפוי פנים הייתה בעיצומה, ובמהלכו רכשנו גם את הציוד הנדרש לניקוי הצינור ולציפוי הדופן הפנימית שלו. עם הציוד הגיע טכנאי מהחברה האנגלית במטרה להדריך צוותים שלנו בהטמעת הטכנולוגיה. יישום הטכנולוגיה מחייב הפסקה של הזרמת מים בצינור, ניקוזו, ופתיחתו כל כמה עשרות מטרים לצורך הכנסת הציוד לתוכו.
לא בלי מחלות ילדות בהטמעת הטכנולוגיה ורכישת מיומנות על ידי הצוותים, יצאנו לדרך ארוכה שמטרתה הייתה ניקוי וציפוי פנימי של כל צנרת הפלדה בחברה. כל זאת לא לפני שדאגנו לשינוי המפרטים לצנרת פלדה חדשה המחייבים ציפוי פנימי של כל הצנרת החדשה בשכבת טיט-צמנט אצל היצרן של הצינורות. מדי פעם הייתי יוצא לאתרים שם פעלו הצוותים לפקח על העבודה ולעמוד מקרוב על הבעיות. הציוד לציפוי של צינורות מקוטר 24 אינטשים (61 סנטימטרים) ומעלה כלל עגלה עליה שכב המפעיל בתוך הצינור. עגלה זו הובילה את ציוד ההתזה וההחלקה. בכמה הזדמנויות נשכבתי אני על העגלה כמפעיל של ציוד ההתזה וההחלקה לאורך כמה עשרות מטרים בתוך הצינור. תענוג מפוקפק וגם מפחיד, אם לומר זאת על דרך ההמעטה. בוודאי לא מוצע לאלה הסובלים מקמצוץ של קלסטרופוביה. במחצית שנות ה-60 פעלו בחברה ארבעה צוותים לציפוי פנים. את סדר הקדימויות לביצוע הציפוי קבענו לפי מספר משתנים, בהם גיל הצינור, התקדמות האיכול של הדופן הפנימית, וכן חיוניות הצינור לאספקת מים לאורך זמן.
באינוונטר צנרת הפלדה המונחת בקרקע היו גם צינורות ישנים מאוד. ככל הנראה אלה יוצרו והונחו עוד טרם הייתה מודעות לפעולה ההרסנית של המים על הדופן הפנימית של הצנרת. עם זאת, קשה לקבל שמתכנני הצנרת של ראשית שנות ה-50 ובמשך כעשור שלם, עד ששונו מיפרטי הייצור, לא היו ערים לפעולה ההרסנית של המים על הדופן הפנימית של צינור הפלדה. ההשקעה בניקוי וציפוי הדופן הפנימית של צינור מגעת לכדי עשרות אחוזים מההשקעה בצינור חדש. מניין שנות הקיים של צינורות פלדה אמור להיות 25 עד 30 שנה. זאת בתנאי שהצינור יוצר והונח על פי מפרטים המאפשרים עמידות לאורך ימים. כמו במקרה של צינורות בטון בקו ירקון-נגב ובקווים אחרים, איש לא נתן את הדין על מחדל חמור זה.
הטכנולוגיה של ציפוי פנים של צינור המונח בקרקע יושמה גם בקטע המוביל הארצי החוצה את עמק יזרעאל, באורך של כחמישה קילומטרים. בקטע זה הצינור, בקוטר של 108 אינטשים, עשוי פלדה. את ההגנה מפני איכול של הדופן הפנימית ביצעו באותה טכנולוגיה, על ידי התזה של טיט צמנט והחלקתו באמצעות ציוד ייעודי לצינור בקוטרים גדולים. על ביצוע קו המוביל הארצי לכל אורכו, לרבות קטע צינור הפלדה בחציית עמק יזרעאל וציפויו בשכבת טיט צמנט, היה מופקד מאיר וולפסון.
שיקום צינורות פלדה
ליד מתקן ההתפלה באילת, מימין לשמאל:
נתן ארד; פנחס גליקשטרן; יהודה קנטור; מנהל ההרכבה מטעם שח"מ
בד בבד עם גידול הביקוש למים באילת ובשלותה של הטכנולוגיה של אוסמוזה הפוכה התחלנו להשתית את מתקני ההתפלה הבאים על טכנולוגיה זו להתפלת מים מליחים מקידוחי הערבה הדרומית. במחצית שנות השבעים תכננו והתקנו מיתקנים קטנים בטכנולוגיה של אוסמוזה הפוכה להתפלת מים מליחים לאספקת מי שתייה לרבים מהישובים בערבה הדרומית. בהמשך תכננו והקמנו מצפון לעיר אילת, באתר הנקרא סבחה, מתקן התפלה מרכזי לתגבור אספקת המים לאילת. במשך השנים הבאות מתקן זה הוכפל ושולש. וכך העיר אילת לא ידעה מחסור במים. במקביל התחלנו בניסויים, שוב באילת, להתפלת מי-ים בטכנולוגיה של אוסמוזה הפוכה. הייתה בכך חדשנות טכנולוגית שעוררה עניין מיוחד בקהילת העוסקים בהתפלה בארץ ובעולם. ארצה לציין כאן שבהיבטים הטכנולוגיים וההנדסיים לפינחס גליקשטרן הייתה תרומה חשובה וייחודית לקידום נושא ההתפלה. לפינחס יצא מוניטין של ידען ובר-סמכא בנושא התפלת מים. הוא מחברם של מספר רב של פרסומים בכתבי-עת מוכרים והופיע גם בכנסים מדעיים. לכמה מפרסומים אלה הייתי שותף.
בראשית שנת 1969 דיווחו לנו מחברת החשמל ומשלטונות הצבא שבאזור הכפר אבו-זנימה, השוכן על גדות מפרץ סואץ בדרום סיני, אזור בו התקיימה פעילות ענפה של הפקת נפט מקידוחים ימיים, ממוקמת תחנת כוח ולידה מתקן התפלה. מתקן משולב זה היה אמור לספק חשמל ומים למחנה של החברה האיטלקית שהייתה בעלת הזיכיון לקידוחים ולהפקה של נפט באזור אבו-זנימה. מאחר וכל הפעילות של החברות הזרות בדרום סיני הופסקה במהלך מלחמת ששת הימים, תחנת הכוח ומתקן ההתפלה הצמוד אליה נמצאו דוממים. מבירורים נוספים עלה שתחנת הכוח סופקה על ידי חברת Brown Bovery השוויצרית כקבלן ראשי לתכנון, רכש והקמה. מתקן ההתפלה סופק על ידי חברת Weir Westgarth הבריטית, כקבלן משנה של השוויצרים.
בדיונים בהנהלת "מקורות" הוצע לבחון אפשרות שילוב מתקן ההתפלה שנמצא באבו-זנימה אל תוך המתקן המשולב, לייצור חשמל ומים מותפלים, באילת. יש להזכיר כאן שבאותה עת אילת עדיין לא הייתה מחוברת לרשת החשמל הארצית, ולכן היה הכרח לייצר את החשמל עבור העיר בתחנת-כוח מקומית. בראשית שנות השישים, בהמלצת וועדה מייעצת לשר האוצר, שבראשה עמדו פיליפ ספורן, נשיא של חברת החשמל American Electric Power) AEP), ספק החשמל באזור שיקאגו, ואבי, יצחק וילנצ'וק, הוחלט להקים באילת תחנת כוח בהספק של 24 מגהווט ולהצמיד אליה מתקן התפלה לייצור של כמיליון מטרים מעוקבים של מים מותפלים לשנה (כמיליון גלון ליממה). מלכתחילה התחנה תוכננה להקמה בשלבים, כאשר כבר בשלב הראשון הוכן מקום באתר לשילוב מתקן התפלה נוסף באותה תפוקה. חברתAEP פעלה כקבלן ראשי (תכנון הנדסי, רכש, הקמה) עבור חברת החשמל למתקן משולב זה, ואכן זה נחנך והופעל בשנת 1964. ועתה, כאמור, הוטל עלינו לבחון ההיתכנות ההנדסית והכלכלית לשילוב מתקן ההתפלה הנמצא באבו-זנימה אל תוך התחנה והצבתו באתר באילת. המהנדס הראשי בחברת החשמל באותה עת היה נרקיס צוקרמן, יליד המושבה גדרה. נפגשתי עם צוקרמן פעמים אחדות ואתו סוכם ש"מקורות" תיטול על עצמה את ביצוע ההעברה והצבת המתקן, ושילובו עם תחנת הכוח באילת.
מלבדי, צוות התכנון כלל את פינחס גליקשטרן ויהודה קנטור. התחלנו בריכוז חומר על מערכת המים של אילת והישובים בערבה הדרומית, קידוחים של מים מליחים, צנרת, מאגרי מים ותחזית של גידול הצריכה לעשרים השנים הבאות. בסוף שנות ה-60 (של המאה ה-20) מערכת המים של אילת הושתתה כולה על תפוקת מתקן ההתפלה האחד והיחיד הצמוד לתחנת הכוח, שכאמור הופעל בשנת 1964, ומהילת המים המותפלים עם מים מליחים שהולכו מקידוחי הערבה הדרומית. המים המותפלים, בהיותם תפלים (חסרי מלחים) אינם ראויים לשתייה, וכך גם המים המליחים. מהילת המים משני המקורות מאפשרת אספקה ברמת איכות המצויה בתחום התקן. חומר זה ואומדן ההשקעה בהצבת מתקן ההתפלה שעתיד להיות מועבר מאבו-זנימה ושילובו עם תחנת הכוח באילת אפשר לנו להכין תכנית-אב לאספקת מים לאילת לאופק תכנוני של עשרים שנה. במסגרת תוכנית-האב נבחנו גם חלופות אחרות, בהן הצבת מתקן התפלה שיירכש ישירות מספק זר, והתפלה של מים מליחים מקידוחי הערבה הדרומית. על בסיס תכנית האב שהכינונו הפרויקט אושר לביצוע בתקציב של שני מיליון לירות.
במקביל להכנת תוכנית האב יצאנו בלווית מהנדסי חברת החשמל לסיור באתר תחנת הכוח ומתקן ההתפלה באבו-זנימה. לאבו-זנימה ניתן היה להגיע רק בטיסה משדה דוב בתל-אביב למנחת באבו-רודיס ומשם ברכב לאתר. אמנם חלפו כשלוש שנים מאז האתר באבו-זנימה ננטש על ידי מפעיליו, מצאנו את הציוד במצב סביר. לפי כל הסימנים מתקן ההתפלה היה בשלב הקמה סופי לקראת הפעלתו וייתכן אף שהופעל לתקופה קצרה. מפרטים טכניים ותוכניות לא נמצאו. מהנדסי חברת החשמל הגיעו למסקנה שאת תחנת הכוח, שאף היא הייתה בשלב של גמר ההקמה, לא יהיה כדאי לפרק ולהעביר ארצה. ניסיונות ליצור קשר עם ספק ציוד ההתפלה Weir Westgarth עלו בתוהו, ולכן היה עלינו לרכז מאמץ לשחזר את המפרטים והשרטוטים של מתקן זה. מלאכה זו נמשכה שבועות אחדים, וחייבה ביקורים חוזרים באתר. התחבטנו לא מעט כיצד נפרק את המתקן מיסודותיו וכיצד נעביר אותו לאילת. המתקן דמוי קופסא באורך של כעשרים מטרים, ברוחב של כארבעה מטרים ובגובה של חמישה מטרים, שוקל כמה עשרות טונות. נבחנו כמה חלופות לשינוע המתקן לאילת, לרבות האפשרות של איטומו המוחלט (המתקן מלכתחילה אמור להיות אטום לחדירת אוויר), השקתו אל מי המפרץ וגרירתו לאילת. לבסוף, בעצה עם אלי סופר, שהיה באותה עת מהנדס ראשי של חברת "ש.ח.מ. – שירותים חשמליים מכניים", חברה בת של "מקורות", הוחלט לחתוך את גוף המתקן באותם התפרים שרותכו על ידי מקימיו שנים אחדות קודם לכן. מנוף יעמיס את חלקי המתקן על משאיות שיובילו את חלקי המתקן למזח המצוי במעגן של אבו-זנימה. מהמזח חלקי המתקן יועמסו על אונייה שתובא באופן מיוחד לאבו-זנימה ותפליג עם הציוד לאילת. חסרו גם נתונים על המזח ומהי הסיבולת מבחינת העומסים שיכול לשאת עליו מבלי שיקרוס. לצורך בחינה זו הורדנו לאבו-זנימה מהנדס סטטיקאי, שערך חישובים על הסיבולת של המזח ונתן את אישורו לעומסים הצפויים של משאית ועליה חלקי המתקן.
ניתוח הביצועים של מתקן ההתפלה כפי שתוכנן לפעול באתר אבו-זנימה העלה שהטכנולוגיה אותה אמצו מתכנניו הייתה מיושנת ובזבזנית מבחינה אנרגטית. ולכן, עם העברת המתקן ושילובו באתר באילת שידרגנו את ביצועיו כך שיפיק כשלושים אחוז יותר מים, עד כדי 3,500 מטרים מעוקבים ליממה, בתוספת מזערית של תשומות אנרגיה. קיבלנו מחברת החשמל את הנתונים הדרושים לצורך שילוב המתקן עם תחנת הכוח באילת, וכן לצורך תכנון מערכת הבקרה. התכנון המפורט של מרכיבי ההנדסה האזרחית והצנרת הוזמן ממשרד תכנון של "אלניר שנאן" בתל-אביב. עבודת השינוע של חלקי המתקן וההקמה באתר הוזמנה מחברת ש.ח.מ. בניצוחו של אלי סופר. מפרטי הרכש של ציוד משלים ואביזרים הוכנו על ידינו וההזמנות יצאו ממחלקת הרכישות של "מקורות". את כל הפעילויות בפרויקט, משלב אישורו לביצוע ועד להשלמתו, הכנסנו למערכת של לוח זמנים ומעקב יומי.
המגופים ואביזרי הצנרת האחרים הוזמנו ממפעל "רפאל" בתל-אביב, מפעל שהיה בבעלותו של רפאל כהן, תעשיין צעיר ונמרץ שתוצרתו הייתה ידועה באיכותה. לאחר שהושלם כל קטע של צנרת נערכה עליו בחינה לעמידתו בלחצי עבודה. באחד הקטעים שנבחנו הסתבר שכמה ממגופי "רפאל" אינם אוטמים. הודעתי על כך לרפאל כהן והוא הכין עצמו מידית לירידה לאילת לברר פשר התקלה במגופים מתוצרת המפעל שלו. בכוונתי היה להיות באילת בעת ביקורו שם. בערב למחרתו קיבלתי טלפון מרפאל, והנה פרטי השיחה בינינו:
רפאל: "נתן שמע, בכוונתי לרדת לאילת במטוס הפרטי שלי, אולי תצטרף אלי? אני יודע שגם יהודה קנטור מתכוון לרדת אתך לאילת. יש לי במטוס מקום לשניכם."
אני: "זה רעיון בכלל לא רע. מתי ומאיפה ממריאים?"
רפאל: "אני צריך להיות בבוקר במפעל שלי, כך שאני מציע שנמריא בשעה עשר. המטוס נמצא בירושלים בשדה התעופה בעטרות, כך שאם אתה ויהודה יכולים להיות בשעה עשר בעטרות יהיה מצוין".
אני: "סיכמנו. אני אדבר עם יהודה".
שיחה זו בינינו הייתה בחודש ינואר 1971. בערב של אותו יום החל לרדת גשם ומזג האוויר היה סוער. שוחחתי טלפונית עם יהודה וסיכמנו שניסע ביחד למחרת בבוקר לשדה התעופה בעטרות. בלילה הגשם והסערה התגברו והרעיון של נסיעה לירושלים בבוקר ומשם במטוס קטן לאילת נראתה לי כבלתי רצויה. אם היינו ממריאים משדה דוב, מילא. אבל הטלטלה לירושלים פשוט לא נראתה לי. לקראת חצות, לאחר שיחה נוספת עם יהודה, התקשרתי שוב עם רפאל.
"תשמע רפאל", כך אמרתי לו, "לא כל כך נראה לי לטלטל עצמי לירושלים במזג אוויר זה. אני גם חייב להיות באילת מוקדם בבוקר וחבל לי על כל הבוקר בהמתנה לטיסה אתך. מוטב שאקח את טיסת בוקר של "ארקיע" וניפגש כבר באתר שלנו באילת. אני מודה לך על הצעתך לטוס אתך. אנצל זאת בהזדמנות אחרת."
"אגיע לאתר באילת לקראת השעה שתיים עשרה, להתראות", זו הייתה תשובתו של רפאל וגם שיחתנו האחרונה.
בשעה שתיים עשרה בצהריים למחרת רפאל לא הגיע. וכך גם מאוחר יותר. בערב כבר הודיעו בחדשות שאבד הקשר עם מטוס קל פרטי באזור הרי חברון ויש חשש לגורלו. בלילה נודע לנו שרפאל המריא במטוסו במזג אוויר סוער ולפני הצהריים התרסק על צלע הר באזור חברון. במטוס היו עוד שני נוסעים.
בקיץ של שנת 1971, בצמוד ללוח הזמנים שקבענו, הגענו לשלב של ההפעלה הניסיונית של מתקן ההתפלה. שלב זה התמשך כשבועיים. וכרגיל בפרויקטים כאלה, לא חסרו גם תקלות. זכינו לשיתוף פעולה מלא ממנהל תחנת הכוח של חברת החשמל, מיכאל אדלר, סגנו, רם צדוק, וצוות התחנה, אתם היינו חייבים לפעול במשותף, שכן הקיטור המתניע את תהליך ההתפלה מקורו בתחנת הכוח. לצוות התחנה היה גם ניסיון של כמה שנים בהפעלת מתקן ההתפלה "אילת 1". כשהתחלנו לקבל מים מותפלים מהמתקן שלנו, "אילת 2", ולפני שערכנו מדידות על איכותם ותכולת המלחים בהם, ביקשתי מאדלר שיטעם את המים המותפלים, ועל סמך ניסיונו שיאמוד את תכולת המלחים במים אלה. אדלר לקח דגימה, שטף את פיו, ירק והכריז:
"עשרה חלקים למיליון, לא יותר."
זה היה כמובן מעמד מאוד משעשע לכולנו. פיו וטעמו של אדלר מחליפים בדיקות מעבדה. בדיקת מעבדה בתחנת הכוח הראתה שאכן אדלר צדק. תכולה כה נמוכה של מלחים היה הישג מרשים עבורנו.
השלמת מתקן ההתפלה "אילת 2", הסדרת מיהול המים המותפלים עם מים מליחים מקידוחי הערבה הדרומית וחיבורו למערכת המים של אילת אפשרו כמעט הכפלת כמות המים המסופקים לעיר. שנים אחדות לאחר הפעלתו של המתקן העיר אילת חוברה למערכת החשמל הארצית. חיבור זה הפך את הפעלת תחנת הכוח שסיפקה קיטור לשני מיתקני ההתפלה לבלתי כדאית. למרות זאת, הביקוש למים מותפלים הכתיב המשך הפעלת תחנת הכוח ומתקני ההתפלה "אילת 1" ו"אילת 2", הצמודים לתחנת הכוח כעשרים שנה, עד סוף שנות השמונים.
בקיץ של שנת 1992 (מחברת "מקורות" פרשתי בשנת 1977), בהיותי בדרכי חזרה צפונה מחופשה משפחתית, הדבקנו שיירת משאיות עליהן הבחנתי חלקי מתכת שנראו כגרוטאות של מתקן תעשייתי. ככל שהתקרבנו ניתן היה בנקל להבחין שגרוטאות אלה אינם אלא חלקים ממתקני ההתפלה שפורקו מבסיסם וכנראה נמכרו כגרוטאות.
מתקן התפלה באילת
