באורח ניכר מאנרגיה שמקורה בדלק, גז טבעי או פחם. אם אכן כך, הרי העידן של אנרגיה בכמויות בלתי מוגבלות ובעלות נמוכה מבשר גם פתרון אולטימטיבי למחסור במים, שכן ניתן לנתב אנרגיה זולה זו להתפלת מי-ים. אכן תחזיות וורודות שרבים האמינו בהן והחלו להתוות לפיהן מדיניות פיתוח של משקי החשמל והמים. כפי שבפועל אירע, במרוצת עשור אחד התבררו תחזיות אלה כמופרכות, אם כי רבים המשיכו להאמין בהן. מהר התברר שאנרגיה המופקת מכורים גרעיניים אינה זולה כלל ועיקר אלא להפך, וגם זמינותה אינה בלתי מוגבלת.

 

הדו"ח הסופי בן שני כרכים עבי כרס ונספחים, הוגש לשתי הממשלות. כמקובל בסקרי היתכנות מסוג זה נותחו שלושה תסריטים עיקריים: גבוה, סביר ונמוך. בכל תסריט הוצגו מספר רב של תוצאות ובשורה האחרונה הוצגו ההשקעות, הוצאות תפעול, ועלות המים המיוצרים. על תוצאות אלה נערכו גם מבחני רגישות. כמובן שהדו"ח כלל פרק של מסקנות ופרק של המלצות. המסקנה העיקרית הייתה שהפרויקט המוצע מצוי בתחום ההיתכנות הטכנולוגית וההנדסית, למרות שפרויקט עם אפיונים אלה מעולם לא נבנה בשום מקום בעולם. ההמלצה שהופנתה לשתי הממשלות הייתה לתכנן ולהקים בארץ מתקן דו-תכליתי מונע על ידי כור גרעיני לייצור חשמל בהספק של כ-600 מגהווט ומי-ים מותפלים בתפוקה של כ-100 מליון מטרים מעוקבים בשנה. בשנות השישים האתר המועדף על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית היה בחוף ניצנים. משהובהר שאתר זה פעיל מבחינה סייסמית החלו עבודות הכנה ופעולות רישוי באתר פנים ארצי בנגב.

 

הדו"ח כלל גם תחזית של לוח זמנים להקמתו של הפרויקט ותחשיב של עלות המים המותפלים, בהנחה שהחשמל שיופק יימכר לרשת החשמל הארצית במחיר זהה לעלות ייצור החשמל במערכת החשמל הקיימת. לפי התסריט הסביר, עלות המים ממתקן זה תהיה פחות מ-25 סנטים למטר מעוקב (בדולרים של מחצית שנות ה-60 של המאה ה-20). זאת בשעה שמתקנים שפעלו כבר אז במקומות שונים בעולם ובעיקר במפרץ הפרסי דיווחו על עלויות מים של הרבה מעל לדולר אחד למטר מעוקב. אם תתקבל החלטה על הקמת המפעל בשנת 1966 אפשר יהיה להשלימו על שנת 1973. היה גם וויכוח אם יש מקום להקמת מתקן חלוץ קטן וזול לצורך אימות הטכנולוגיה לפני שמתחייבים על מלוא ההשקעה במתקן עתיר השקעות עליו הומלץ בדו"ח המתכננים. אני תמכתי בהקמת מתקן חלוץ, שכמובן ידחה את הקמת המתקן השלם, וגרסתי שבמקרה הטוב לא נראה מים מותפלים לפני שנת 1980. כדרכי נימקתי את עמדתי וגם כתבתי על כך כמה תזכירים. עמדה זו שלי הציבה אותי באופוזיציה מול אלה, שרצו פעולה תכליתית ומיד. בדיעבד הסתבר שגם אני החטאתי. החלטות על הקמת מתקני התפלה בהיקף ארצי, כתוספת להיצע המים הטבעיים של המדינה, התקבלו לא בשנת 1980, כפי שאני חזיתי, אלא עשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 2000, ולא במתקני ענק דו-תכליתיים לייצור חשמל ומים, ולא ממקור אנרגיה גרעינית, אלא בטכנולוגיה אחרת לגמרי, אוסמוזה הפוכה. בשנות ה-60 הטכנולוגיה של אוסמוזה הפוכה הייתה עדיין בחיתוליה, אם כי מהרבה בחינות הבטיחה יותר ממתקני התפלה המבוססים על אידוי ועיבוי מי-ים, שהייתה הטכנולוגיה המועדפת באותן שנים, ואשר עליה התבססה העבודה של חברות Kaiser ו Catalytic.

 

כאן המקום להזכיר שהצוות הישראלי שהייתי חבר בו כלל את גדעון לויטה שהוצב בצוות מטעם תה"ל. גדעון ואני עבדנו מול חברת Catalytic Construction בפילדלפיה. מול חברת Kaiser בקליפורניה ישב משה נלקן מחברת החשמל ורמי ארבל מטעם הוועדה לאנרגיה אטומית. בארץ כלל הצוות את יוסף (יוקה) אדר, עובד בכיר בוועדה לאנרגיה אטומית, ואת פינחס גליקשטרן, שסיים תואר שלישי בהנדסה גרעינית בטכניון בחיפה, שמאוחר יותר קלטתי ב"מקורות", ובשנת 1984 הצטרף אלי במשרד האנרגיה והתשתית בתפקיד מדען ראשי.

 

המשך הדיונים עם הממשל האמריקאי התמקדו על הקמת מתקן החלוץ לבחינת הטכנולוגיה של מתקני התפלה גדולים בשיטת האיוד. הדיונים נתמשכו בקצב זה או אחר עד לסיכום החיובי על המימון, ברובו אמריקאי, בשנת 1973. מתקן החלוץ, אשר מראש יועד לבחון כמה נתוני תכנון ומרכיבים של מתקן גדול, ולא כמתקן התפלה מסחרי לצורך ייצור מים. המתקן סופק על ידי חברת "הנדסת התפלה" הישראלית, על פי הטכנולוגיה המתקדמת ביותר של חברה זו, טכנולוגיה של זיקוק רב-שלבי (זר"ש), והוקם בחצרים של תחנת הכוח "אשכול" של חברת החשמל באשדוד. המתקן הוזן בקיטור מאחת הטורבינות של תחנת הכוח "אשכול א'", שהוכשרה באופן מיוחד לצורך כך. המתקן הופעל לתקופות קצרות במשך כשנתיים לצורך ניסויים ובחינת אותם פרטי תכנון ומרכיבים שדרשו בחינה. לאחר סיום ניסויים אלה המתקן הודמם. וכך הוא ניצב בחצר תחנת הכוח "אשכול" שנים רבות, עד שפורק בשנת 2004.

 

הן במישור התכנוני והן במישור הביצועי, גם אם הפרויקט שראשיתו במפגש בין הנשיא לינדן ג'ונסון וראש הממשלה לוי אשכול בשנת 1965, לא מומש, אלא בדמותו המצומצמת של מתקן חלוץ בחצרים של תחנת הכוח באשדוד, עצם העיסוק בנושא תרם רבות להאדרת הידע ולהכשרת מהנדסים בתחום. חברת "הנדסת התפלה", שראשיתה בשנות החמישים ושבמקורה יועדה לפתח את רעיונותיו ותוכניותיו של המהנדס אלכסנדר זרחין, רכשה במשך השנים ידע רב, לרבות במסגרת העיסוק במתקן החלוץ שסופק על ידה באשדוד. חברת "הנדסת התפלה" מוכרת היום בעולם כספק של מתקני התפלה בטכנולוגיות שונות. כך גם בחברת "מקורות" נוצר גרעין של מהנדסים שהתמחותם בהתפלת מים לקראת העידן בו ההתפלה תהיה מרכיב מרכזי בפיתוח משק המים של ישראל.