חברות הדלק שכרו במשותף את שירותו של עורך דין מישאל חשין, לימים שופט בבית המשפט העליון. קודם להיותו שותף בכיר במשרד עורכי דין בירושלים, חשין היה משנה ליועץ המשפטי לממשלה והכיר היטב את המערכות הממשלתיות. שותף במשרדו של חשין היה עו"ד צבי אגמון, בנו של אברהם אגמון, מנכ"ל חברת "דלק". בתגובה למסמך שהפצנו בין חברות הדלק הגיע למשרד מכתב מעו"ד חשין, בשם שלוש חברת הדלק, בו הוא מנסה לקעקע את אושיות הרפורמה מכל וכל. ראשית לכל, כך עו"ד חשין, נושא כה כבד חייב לעבור את אישור מליאת הרשות הלאומית לאנרגיה, אחרת אין להחלטות משרד האנרגיה והתשתית כל תוקף. ואכן, בשנת 1977 הכנסת חקקה את חוק "רשות לאומית לאנרגיה" והסמיכה את הרשות לקבל החלטות בנושאי מדיניות אנרגיה. אני גם הייתי המנכ"ל הראשון של הרשות בשנים 1977 עד 1979, שכבר בראשית דרכה נטמעה כולה במשרד האנרגיה והתשתית שהוקם חודשים אחדים אחרי הקמתה. למעט מינוי יו"ר ומנכ"ל לרשות, מינויי פרופורמה מובהקים, כמתחייב על פי החוק, משרד האנרגיה והתשתית, שהוקם חודשים אחדים לאחר הקמת הרשות, מעולם לא הפעיל את הרשות, למרות שאת סמכותו החוקית בכמה תחומים הוא שאב מחוק זה. ניסיתי לחפש דרכים להתמודד עם קביעתו זו של חשין, אבל השר שחל היה נחרץ בדעתו שאין מנוס ממינוי מזורז של מליאת הרשות הלאומית לאנרגיה, להעלות את נושא הרפורמה בפניה, ולנסות לנתב אותה כך שגוף זה יאשר את מהלכי הרפורמה במשק הדלק. חוק הוא חוק ואי אפשר לעקוף אותו.

"אבל משה", כך טענתי בפני שחל, "זה יתקע אותנו לחודשים רבים. עד שנמנה את החברים במליאת הרשות, שמונה עשר במספר מלבד היו"ר והמנכ"ל, עד שהם יילמדו את הנושא ויהיו מוכנים להחליט לגביו, תחלוף לפחות שנה. חוששני שכל העניין ימות לפני שנוציא אותו לאוויר העולם." 

"בלי הרשות לאנרגיה זה לא ילך", כך אמר לי שחל, "בלי החלטה של מליאת הרשות חברות הדלק מהר מאוד יתקעו אותנו בבג"צ."

למזלנו הרב דאגנו בראשית הקדנציה למנות אותי, בנוסף לתפקידי כמנכ"ל המשרד, גם למשרת יו"ר הרשות הלאומית לאנרגיה, ואת אחד מהעובדים הבכירים במשרד למשרת המנכ"ל. שאם לא כך, היה עלינו לפעול לשני מינויים אלה המחייבים אישור מליאת הממשלה. מינויים אלה מחייבים אישור של שני שרים, שר האנרגיה והתשתית ושר האוצר, לפני הצגתם במליאת הממשלה. שר האוצר היה משה ניסים, והוא יכול היה שלא להסכים למינוי זה או אחר, וכך לתקוע את כל הנושא לימים רבים. חוק הרשות הלאומית לאנרגיה קבע גם מי יהיו חברי הרשות: נציגים ממשרדי הממשלה; נציגי מוסדות להשכלה גבוהה; נציגי ציבור – בסך הכל שמונה עשר חברים מלבד היו"ר והמנכ"ל. לאחר כשמונה שנים של היעדר כל פעילות, לרשות הלאומית לאנרגיה הייתה עדנה. בכדי לתגבר את הגיבוי המשפטי בחלק ממהלכי הרפורמה שכרנו את שירותיו של עו"ד יורם בר-סלע, שזה מקרוב פרש מתפקידו כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה והחל לפעול כשותף במשרד עורכי דין ירושלמי.

בהליך מזורז מינה השר שחל את חברי מליאת הרשות ובחודש יוני 1987 כינסנו את הישיבה הראשונה. אזכיר כמה שמות של חברי רשות, אנשי ציבור ומדענים בעלי שם: עמוס חורב; פרופסור ישראל דוסטרובסקי; אורי וירצבורגר; ד"ר אלון ליאל; ד"ר שלמה ברובנדר; דויד פלג; רן קרול ואריה איתן מאגף התקציבים; ואחרים. כל חבר רשות קיבל תיק מסודר עם חומר רב על משק הדלק, השוואות בינלאומיות, המלצות המשרד לגבי מבנה היעד של משק הדלק והמוצע על ידינו לגבי השלב הראשון של הרפורמה. הכרזנו על הדיונים כפתוחים, מהלך שאיפשר למנהלי חברות הדלק ולבתי הזיקוק וליועציהם המשפטיים (מישאל חשין של חברות הדלק; יצחק זמיר, בעבר יועץ משפטי לממשלה ולימים שופט עליון, יעץ לבתי הזיקוק) וכן לצוות הבכיר של המשרד, להיות נוכחים בדיונים. וכמובן, שמעון גלבוע והצוות הבכיר של מנהל הדלק נוכחו בכל הדיונים. נוכחו גם נציגים של משרד האוצר ומשרד מבקר המדינה. את המושב הראשון פתח השר שחל, ואני, כיושב ראש הרשות, ניהלתי את כל הדיונים. בתום הישיבה הראשונה שאל אותי שחל כמה ישיבות לדעתי יידרשו לרשות עד לגיבוש החלטתה. הוא נשמע די מאוכזב כאשר אמרתי לו שיידרשו שלושה ארבעה דיונים. בפועל טעיתי בגדול: נדרשו שלושה עשר דיונים של מליאת הרשות, לא פחות, עד שהגענו לשלב בו ניתן היה לדון ואחר כך לאשר את נוסח ההחלטות ביחס למהלכי הרפורמה. אני עמדתי על כך שנתכנס אחת לשבוע, לפחות. כל דיון התמשך על פני מחצית יום עבודה, והיו חברים במליאת הרשות שהיו חייבים לנייד עצמם מהשפלה לירושלים. הדיונים היו ענייניים וכיסו את כל הפעילויות של משק הדלק, מבלי להשאיר ולו סדק דק בלתי מכוסה. מנהלי החברות ויועציהם המשפטיים נוכחו, כמשקיפים בלבד, בכל הישיבות. מקרב חברי מליאת הרשות היו בודדים שגרסו שהרפורמה תוליך להשתלטות מונופוליסטית של בתי הזיקוק על משק הדלק. עם זאת, לא התעורר בי חשד כלפי מי מהחברים במליאת הרשות המונע על ידי שיקולים שאינם ענייניים.

שחל חזר ואמר לי שאני הייתי ואשאר תמים, שכן הוא היה משוכנע שחברות הדלק פועלות ללא הרף מאחורי הקלעים להשפיע על חברי הרשות שהרפורמה היא אסון למשק הדלק ולמדינה. מנהלי החברות טענו כל העת שאנו לוקחים מפעל מפואר שנבנה במשך שנים על ידי מנהלים מוכשרים שטובת המדינה והמשק לנגד עיניהם ומביאים אותו לתוהו ובוהו, נפגע בביטחון האספקה של נפט גולמי למשק ונאפשר לענק הקרוי בתי-הזיקוק להשתלט על כל המשק. מנהלי החברות לא חסכו במאמציהם להפעיל לובי על חברי הכנסת. שחל יכול היה להצביע על חברי כנסת מסוימים ששוכנעו, בדרך זו או אחרת, על ידי מנהלי חברות הדלק. וועדת הכלכלה של הכנסת קיימה דיונים על הרפורמה בהם יכולתי גם אני להבחין מי לנו ומי לצרינו. שחל ייחס חשיבות רבה לעמדת חברי הכנסת, ועמד על כך שאני אפגש עם כל אחד מחברי וועדת הכלכלה ולהסביר לו או לה אישית לאן אנו חותרים.

באחד מימי הקיץ של שנת 1987, בעוד הדיונים על הרפורמה ברשות הלאומית לאנרגיה נמצאו בעיצומם, ביקש יעקב חפץ, סמנכ"ל בחברת "דלק", לבוא לפגישה אתי. חפץ היה תת-אלוף בצבא ובתפקידו האחרון היה יועץ כספי לרמטכ"ל, כאשר יצחק רבין היה הרמטכ"ל. חפץ היה ידוע בקשריו האישיים עם רבין. בפגישה בינינו, לאחר שהוא ניסה להסביר לי את עוולות הרפורמה, ואני ניסיתי להסביר לו את ההיפך, יצא המרצע מן השק וחפץ עבר למישור האישי:

"כאשר עמד על הפרק מינויך למשרת מנכ"ל המשרד", כך אמר, "אנו בחברות הדלק תמכנו בך ואף פעלנו לטובתך אצל השר שחל. אתה הרי יודע שהיו מועמדים נוספים, אבל אנו תמכנו בך. הפעולות שאתה מוביל בחודשים האחרונים מורים לנו עד כמה טעינו. אתה מוביל אחריך ומטעה גם את שחל. רציתי רק להזכיר לך, שמא אינך יודע, שיש חיים ותפקידים גם אחרי שתפרוש מהמשרד. כדאי שתזכור זאת." אמר ולא יסף.

לא חסרו גם השמצות אישיות בתקשורת. עיתונאים סיפרו לי שמדברים ומשמיצים אותי בחוגי חברות הדלק, וכן כיצד אני מוביל באף את השר שחל. ממש אויב העם. צותתו או לא, לי זה לא כל כך הפריע, שכן כל אשר עשיתי וכל הדיונים שקיימתי היו לאור היום ולא היה לי מה להסתיר. כאשר דבר הרפורמה במשק הדלק החל לתפוס כותרות בעיתונים, החלו כמה גורמים להתעניין באפשרות שהרפורמה תוביל להקמת חברות דלק וחברות גז נוספות. הבולט בין המתעניינים היה שמואל דנקנר, שהיה באותה עת בעל שליטה בחברה פטרוכימית "דור כימיקלים". דנקנר לא הסתיר את כוונותיו להקים חברת דלק חדשה לכשיוכשרו התנאים לכך. חברות הדלק והגז ניסו גם לא אחת לטפול עלי שאני פועל לקידום עסקיו של דנקנר. הדיונים ברשות לאנרגיה היו לעיתים לא קלים, אבל לכל אורך הדרך הייתי בטוח בצדקת דרכנו. הזמנו מומחים שיופיעו בפני הרשות, וגם אפשרנו למנהלי החברות להביע את עמדתם. לכל אורך הדרך זכיתי לתמיכה בלתי מסוייגת מהנציגים ברשות הלאומית לאנרגיה מטעם אגף התקציבים במשרד האוצר: רן קרול ואריה איתן. פחות בטוח היה השר שחל. באחת ההזדמנויות, כאשר חזרנו ביחד מישיבה של אחת מוועדות הכנסת, אמר לי השר:

"הדיונים ברשות מתמשכים יותר מדי ויש לי הרגשה שאנו עומדים להפסיד את הקרב." מכיוון שהיינו בעצומם של הדיונים, שהיו לעיתים מתישים ומתסכלים, סברתי שהערה זו של שחל לא הייתה במקומה.

לקראת סוף סדרת הדיונים, כאשר היינו כבר בשלב ניסוח ההחלטות, ביקש אברהם אגמון, מנכ"ל חברת "דלק", להופיע פעם נוספת בפני הרשות. איפשרנו לו להופיע, למרות שכל החברים היו כבר מאוד כמהים להגיע לסיכומים. אגמון הציג את טיעוניו בהתרגשות רבה:

"אני פונה אליכם בדקה התשעים לפני שאתם חותמים על ההחלטות שלכם, הרפו! חברות הנפט ייאבקו ולא יתנו לכם להרוס את המבנה הקיים שנבנה בעמל רב במשך שנים, מבנה שהביא לביטחון באספקת הדלק למדינה גם בתקופות הקשות ביותר. לא ניתן לכם להרוס את חברות הנפט. לא נסכים לוותר על רכישות הנפט הגולמי ולהיהפך למחלקי נפט המוכרים את הנפט ממכל על גלגלים רתום לפרדה." כוונתו כאן הייתה למחלקי הנפט שבימים עברו היו מסתובבים ברחובות הערים ומצלצלים בפעמון בכדי להכריז על מרכולתם. אגמון, הידוע בנועם הליכותיו וחוש ההומור שלו, הרים את קולו עד צעקות של ממש. לכל הנוחכים היה ברור שמי שכיהן במשך עשר שנים בתפקיד מנכ"ל משרד האוצר והיה יד ימינו של פינחס ספיר, שהיה ידוע בתור אישיות מרכזית במשק הדלק, אדם זה אינו מסוגל להפנים שינויים מבניים הכרחיים שמוכתבים לו. הקמפיין שלו לא נעצר ברשות לאנרגיה. הוא המשיך בפעולות הלובי שלו גם בקרב חברי הכנסת, שרבים מהם הכיר. הוא גם לא הרפה מלתקוף אישית את שחל ואותי בהזדמנויות ובפורומים שונים. באחד הדיונים בוועדת הכלכלה של הכנסת, בה נוכחתי גם אני, הוא כינה את כל המהלך של הרפורמה: "שחליזם בהתגלמותו".